שותפים לנטל, לא לזכות: כך ישראל מאבדת את העולים מרוסיה
הליכוד יכול להפוך לבית הפוליטי שלהם – אבל בינתיים נותן להם להרגיש אזרחים סוג ב׳
בבחירות הקרובות יש אלקטורט אחד שכמעט כולם מפספסים – אבל הוא יכול להכריע את גורל השלטון: מאות אלפי עולים ממדינות חבר העמים לשעבר.
זהו ציבור ציוני, עובד, שמרן, שמשרת בצבא ומשלם מיסים. ציבור שלא מחפש הטבות – אלא יחס הוגן. אבל היום הוא לא נאמן לאף מפלגה, ובעיקר מחפש הנהגה שתראה אותו באמת.
הליכוד אמור להיות הבית הטבעי שלו. מפלגה של ציונות, כלכלה חופשית ומאבק בבירוקרטיה. אבל בפועל – המדינה מנהלת מול העולים מערכת יחסים צינית ומקוממת.
הנוסחה פשוטה:
טובים מספיק להילחם.
טובים מספיק לשלם מיסים.
אבל כשמגיעים לזכויות – פתאום הם חשודים.
זה מתחיל בדרכונים. הורים לעולים מקבלים תעודת מעבר – “דרכון אדום” – במקום דרכון ישראלי מלא. המסר ברור: אתם כאן, אבל לא באמת שייכים.
זה ממשיך בבנקים. אין טפסים ברוסית, אין שירות מותאם, ויש לא מעט סירובים גורפים שמבוססים על פרשנות מחמירה של נהלים. במקום בדיקה פרטנית – יש חשד קולקטיבי.
וכשזה מגיע מבנק ישראל וממשרדי ממשלה – זה כבר לא מקרה. זו מדיניות.
האבסורד זועק במיוחד כשמסתכלים על הנתונים: מדובר ב”עליית מוחות”. עשרות אלפי רופאים, מהנדסים ואנשי טכנולוגיה. כ-70% בגיל העבודה. מנוע צמיחה לכלכלה הישראלית.
ובכל זאת – המדינה מציבה בפניהם חומות.
המסר הזה לא נשאר רק בבירוקרטיה. הוא מחלחל לחברה. הוא הופך לסטיגמה. הוא נותן לגיטימציה להתנכלות – גם במערכת החינוך.
וזה כבר לא רק כשל מדיניות. זה כשל מוסרי.
הליכוד לא יכול להסתתר מאחורי השותפות הקואליציוניות. מי שמוביל את הממשלה – אחראי למדיניות. מי שמדבר על ציונות – לא יכול לאפשר יצירת אזרחים סוג ב׳.
והמחיר?
יגיע בקלפי.
ציבור העולים אינו שק חבטות. הוא ציבור מודע, חזק, שיודע להעניש פוליטית.
אבל יש כאן גם הזדמנות.
אם הליכוד יתעורר – ויוביל שינוי אמיתי: בדרכונים, בבנקים, בשירותים – הוא יכול להפוך לבית הפוליטי של הציבור הזה לשנים קדימה.
אם לא – מישהו אחר יעשה את זה במקומו.
ובבחירות הבאות, זה עלול להיות ההבדל בין ניצחון להפסד.